<h1>סמ"ג עשין סימן קס"ב</h1>
<h2>דף ג:</h2>
פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותם ואין מצוה גדולה כמו פדיון שבויים שהשבוי עומד בסכנת חרב ורעב וערום והמעלים עיניו מפדיונו עובר משום לא תאמץ את לבבך ועל לא תעמוד על דם רעך ועל לא ירדנו בפרך לעיניך ובטל מצות פתוח תפתח את ידך ומצות וחי אחיך עמך ואהבת לרעך כמוך והצל לקוחים למות והרבה דברים כאלו, ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים (ע"פ רמב"ם מתנו"ע פ"ח ה"י ע"ש). מוכיח בפ"ק דב"ב (ג' ב') כי אנשי העיר שגבו מעות לבנין בית הכנסת ובא להם [דבר] מצוה מוציאין בו את המעות, קנו אבנים וקורות לא ימכרו אותם לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים, אע"פ שהביאו את הלבנים וגזרו את האבנים ופצלו את הקורות והתקינו את הכל לבנין מוכרים הכל לפדיון שבויים בלבד, אבל אם בנו וגמרו לא ימכרו בית הכנסת אלא יגבו לפדיונם מן הציבור (רמב"ם שם הי"א). אמרינן בפרק השולח (גיטין מ"ה א') אין פודים את השבויים ביתר על כדי דמיהם מפני תיקון העולם שלא יהו האויבים רודפים אחריהם לשבותם (לשון רמב"ם שם הי"ב) אלא אם כן אדם חשוב הוא כדאמרינן בהניזקין (גיטין נ"ח א' ותד"ה כל) שיפדנו ככל מה שיפסקו עליו. וכן אין לוקחים מן הגוים ספרים ותפילין ומזוזות יתר על כדי דמיהם מפני תיקון העולם (שם מ"ה א'). ואין מבריחים את השבויים מפני תיקון העולם שלא יהו האויבים מכבידים עליהם את העול ומוסיפים שמירה על שמירתן (ע"פ המשך לשון הרמב"ם שם).
<h2>דף ח.</h2>
עשיר שאינו רוצה ליתן צדקה כופים אותו כדאמרינן (ב"ב ח' ב' ורש"י ד"ה אמיד) רבא אכפייה לרב נתן בר(בי) אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה, וממשכנין על הצדקה אפילו בערב שבת, אבל באדם שאינו עשיר אסור לדוחקו יותר מדאי כי אם בדבר הראוי שנאמר (ירמי' ל' כ') ופקדתי על כל לוחציו ואמר מר אפילו גבאי צדקה כדאמרינן בבבא בתרא (שם). ואין פוסקין צדקה על היתומין ואפילו לפדיון שבויים, ובפרק קמא דבבא בתרא (ח' א') משמע שאם כוונת הדיין כדי להחשיבם מותר לפסוק עליהם. בפרק הגוזל (ב"ק קי"ט א') גבאי צדקה לוקחים מן הנשים ומן העבדים ומן התינוקות דבר מועט אבל לא דבר מרובה, שהמרובה חזקתו גניבה או גזל, וכמה הוא מועט שלהם הכל לפי עושר הבעלים או לפי עניותן (ע"פ רמב"ם מתנו"ע פ"ז הי"ב). פרק בני העיר במגילה (כ"ז א') תניא, מי שהלך בסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהלך לשם צדקה הרי זה נותן לעניי אותה העיר, ואם היו רבים ופסקו עליהם צדקה נותנים וכשהם באים מביאים אותה עמהם ומפרנסים בה עניי עירם, ואם יש שם חבר עיר יתנו אותה לחבר עיר והוא מחלקה כמו שיראה לו (רמב"ם שם הי"ד). תניא בתוספתא דהגוזל (ב"ק פי"א ה"ב), האומר תנו מאתים דינרים לבית הכנסת או ספר תורה לבית הכנסת יתננו לבית הכנסת שהוא רגיל בו ואם היה רגיל בשני[ה]ם יתננו לשניהם, האומר תנו מאתים זוז לעניים ינתנו לעניי אותה העיר (ע"פ לשון רמב"ם שם הט"ו ע"ש). בן האוכל משל אביו והעבד האוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל שכך נהגו בעלי בתים (תוספתא ב"ק פי"א ה"ב).
<h2>דף ח:</h2>
בפ"ק דב"ב (ח' ב' ותד"ה ומתחלקת) אמרינן התמחוי נגבית בכל יום, קופה מע"ש לע"ש, קופה הוא דבר קצוב שנותן כל אחד ואחד בערבי שבתות ליתן לעניים (ע"פ רמב"ם מתנו"ע פ"ט ה"א) ותמחוי מיני מאכל שמתנדב כל אחד [ואחד] לפי שעה בכל יום ונותנים לכל עני ממנו פרנסת יומו (ע"פ רמב"ם שם ה"ב ע"ש). וכשהייתי בספרד ראיתי שגבאי הקופה מחזירין בכל יום ומחלקים בערבי שבתות (וכ"ה ברמב"ם שם ה"ג). אמרינן בסנהדרין (ל"ה א') כל תענית שמלינין בה צדקה ולא חלקוה כאילו הם שופכי דמים ומעמידה בדבר המוכן לאכול כגון פת ותמרים וכיוצא בהם אבל לא במעות וחיטין. בפ"ק דב"ב (ח' ב') אמרינן הקופה אינה נגבית אלא בשנים שאין עושים שררה על הציבור בממון פחות משנים ומותר להאמין אחד על המעות של קופה, ואינה מתחלקת אלא בשלשה מפני שהיא כדיני ממונות שנותן לכל אחד די מחסורו לכל עני לשבת, והתמחוי נגבה בשלשה ומתחלק בשלשה מפני שחילוקו וגיבויו שוה (עי' רמב"ם שם ה"ה). והתמחוי לעניי עולם והקופה לעניי אותה העיר בלבד, רשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו בצרכי ציבור אע"פ שלא התנו בו בשעה שגבו (רמב"ם שם הל' ו'—ז'). פירש רבינו יצחק דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה כל אדם יכול לשנותה (ערכין ו' א' תד"ה משבאת) ואע"פ שלא התנו בו בשעה שגבו. ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובים על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה הרי זה רשאי לשנותה לכל מה שירצה כצרכי ציבור (המשך לשון הרמב"ם שם). גבאי צדקה אין רשאים לפרוש זה מזה בשוק אלא כדי שיהא זה פורש לשער וזה פורש לחנות וגובים, מצא הגבאי מעות בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה ולכשיגיע לביתו יטלם, היה הגבאי נושה בחבירו מנה ופרעו בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא נותנו לתוך ארנקי של צדקה ולכשיגיע לביתו יטלם, ולא ימנה מעות הקופה שנים שנים אלא אחד אחד מפני החשד שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל, גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק מצרפים המעות דינרים לאחרים ואין מצרפים לעצמם, וכן גבאי התמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרים לאחרים ואין מוכרים לעצמם, ואין מחשבים בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם גזברים שנאמר אך לא יחשב את הכסף הניתן על ידם כי באמונה הם עושים, מי שישב במדינה שלשים יום כופים אותו ליתן צדקה לקופה עם בני המדינה, ישב שם שלשה חדשים כופים אותו ליתן לתמחוי, ישב שם שישה חדשים כופים אותו ליתן צדקה בכסות שמכסים בה עניי העיר, ישב שם תשעה חדשים כופים אותו ליתן צדקה לקבורה שקוברים בה את העניים ועושים להם כל צרכי קבורה (רמב"ם שם הל' ח'—י"ב) עד כאן בפרק קמא דבבא בתרא. ובפרק קמא דב"ב בירושלמי (דף ב' ב') גרסינן גבי שהה שנים עשר חדש בעיר הרי הוא כאנשי העיר, אמר רבי יוסי ברבי בון לחיטי הפסח בין לישא בין ליתן. שנינו במסכת פאה פרק אחרון (מ"ז) מי שיש לו מזון שתי סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי, היה לו מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה.
<h2>דף ט.</h2>
עוד תניא בפ"ק דבבא בתרא, עני שאין מכירין אותו ואמר רעב אני האכילוני אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא אלא מפרנסין אותו מיד, היה ערום ואמר כסוני בודקים אחריו שמא רמאי הוא (רמב"ם מתנו"ע פ"ז ה"ו). עני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נותנים לו מתנה מועטת מפני שאסור להחזיר עני ריקם ואפילו נותן לו גרוגרת אחת שנאמר אל ישב דך נכלם (ע"פ רמב"ם שם ה"ז ע"ש).
שנינו בפרק אחרון דמסכת פאה (פ"ח מ"ז) אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר לפונדיון מארבע סאין בסלע. ובסלע יש מ"ח פונדיונין ובארבע סאה יש מ"ח חצאי קבין ו[ה]חנוני משתכר מחצה נמצא הככר הלקוח בפונדיון הוא רובע הקב (רש"י ב"ב ט' א' ד"ה מככר) שהם ששה ביצים, לן נותנים לו פרנסת לינה, והוא מצע שישן עליו וכס(ו)ת ליתן תחת מראשותיו (עי' רמב"ם מתנו"ע פ"ז ה"ח), שבת נותנים לו מזון שלש סעודות של שבת. אומר רבינו יצחק (ב"ב ט' א' תד"ה אין) שדומה שרובע הקב הם שתי סעודות שלש ביצים לכל סעודה מדאין נותנים לו בלילה כלום ומוכיח בפרק כל כתבי (שבת קי"ח א') דלעולם מוליך עמו מזון סעודה אחת בצאתו מן העיר שיאכל כשיגיע לעיר אחרת והשתים סעודות שיתנו לו אחת יאכל בלילה ואחת למחר. ודבר תימה הוא היאך הם שתי סעודות שהרי אומר בפרק כיצד משתתפין (עירובין פ"ג ב') והעומר עשירית האיפה הוא האוכל כשיעור הזה הרי הוא בריא ומבורך, יתר על זה רעבתן, פחות משיעור הזה הרי הוא מקולקל במעיו.
ותניא בספרי (ראה) ובתוספתא דפאה (פ"ד ה"י) די מחסורו אשר יחסר לו למה נאמרו כולם ללמדך הראוי לתת לו פת חמין נותנים לו פת חמין, מצה מצה, להאכילו לתוך פיו מאכילו. ובספרי שלפנינו גורס הראוי ליתן לו פת יתן לו פת ליתן לו עיסה יתן לו עיסה מעה יתן לו מעה כו'.
גרסינן בפ"ק דבבא בתרא (ט' א') אמר רבי יוסי שקולה צדקה כנגד כל המצות ולעולם אל ימנע אדם עצמו לכל הפחות מלתת שלישית השקל בשנה שנאמר (נחמיה י' ל"ג) העמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה. בכתובות (נ' א') אמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות ואמרינן בירושלמי (פאה דף ב' ב') שנה ראשונה לקרן מכאן ואילך בכל שנה ושנה חומש לריוח והם שני עשורין כענין שאמר יעקב (בראשית כ"ח כ"ב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך.
גדולה צדקה שנקראת דרך ה' שנאמר (בראשית י"ח י"ט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה, ואומר (ישעי' נ"ד י"ד) בצדקה תכונני שבזכות הצדקה מתיישבים ישראל על מכונם ונגאלים בזכות הצדקה שנאמר (ישעי' א' כ"ז) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה ואומר (ישעי' נ"ו א') שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות. גרסינן בפרק לולב וערבה (סוכה מ"ט ב') אמר רבי יוחנן גדולה צדקה יותר מכל הקרבנות שנאמר (משלי כ"א ג') צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. ותנו רבנן (שם) בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, צדקה בממונו וגמילות חסדים בגופו ובממונו, צדקה לחיים גמילות חסדים בין לחיים בין למתים, צדקה לעניים וגמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים, וא"ר אלעזר כל העושה צדקה ומשפט כאילו מילא כל העולם חסד שנאמר (תהלים ל"ג ה') אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ.
אמרינן בפ"ק דב"ב גדול המעשה יותר מן העושה שנאמר (ישעי' ל"ב י"ז) והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם, פירוש (רש"י) עבודת הצדקה הוא העישוי שיש טורח שם, ואמר להו רבא לבני מחוזא עושו אהדדי כי היכי דליהוי לכו שלמא דמלכותא. ועל גבאי צדקה וכיוצא בהם נאמר מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד (רמב"ם מתנו"ע פ"י ה"ו) ואמרינן במדרש לשבעה מאורות צדיקים דומים לעתיד לבא לחמה וללבנה ולרקיע ולכוכבים לברקים לשושנים למנורת בית המקדש.
<h2>דף ט:</h2>
ואמרינן בפ"ק דבבא בתרא אמר רבי יצחק הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך באחד עשרה ודורשם שם מן המקראות הכתובים בישעיה.
<h2>דף י.</h2>
כתוב בפרשת ראה (דברים ט"ו ז'—י"א) כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' א-להיך נותן לך וגומר, כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו, השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך וגומר, נתון תתן ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-להיך בכל מעשך ובכל משלח ידך, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאביונך בארצך. הרי יש כאן שתי מצוות עשה האחד לפתוח יד לעני וליתן לו צדקה על זה נאמר פתוח תפתח את ידך לו. מצוה עשה השניה היא, שאם לא רצה לקבל צדקה יתן לו בהלואה ועל זה נאמר והעבט תעביטנו (ע"פ פירוש רש"י עה"ת) כמו שכתוב אח"כ השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר וגומר ועוד נתון תתן לו הכתוב אחר השמר לך על ההלואה עומד. ובפרשת אם כסף תלוה את עמי תניא א"ר ישמעאל (מכילתא משפטים) כל אם שבתורה רשות חוץ משלשה וזה אחד מהם שהוא חובה שנאמר העבט תעביטנו. וכבר מנינו מצות ההלואה למעלה (עשה צ"ג). ומצות הלואה היא העליונה מן הכל. ועליה נאמר (ויקרא כ"ה ל"ה) כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר תלוהו או תמציא לו מלאכה שירויח בה טרם שיפול מכל וכל ויצטרך לבריות (עי' רמב"ם מתנות עניים פ"י ה"ז). [ו]אמרינן ביבמות (ס"ג א') כל המלוה סלע לעני בשעת דוחקו עליו הכתוב אומר (ישעי' נ"ח ט') אז תקרא וה' יענה. תניא בספרי אחיך זה אחיך מאביך, מאחד אחיך מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך, באחד שעריך יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת, בארצך יושבי ארץ ישראל קודמים ליושבי חוצה לארץ, יושבי חוצה לארץ מנין דכתיב אשר ה' א-להיך נותן לך לרבות כל מקום.
שנו חכמים במסכת אבות (פ"א מ"ה) ויהיו עניים בני ביתך כי מרבה עבדים מרבה גזל (ע"פ רמב"ם מתנו"ע פ"י הי"ז). ורבי אלעזר (ב"ב י' א') היה רגיל שהיה נותן בכל יום פרוטה לעני ואח"כ מתפלל שנאמר (תהלים י"ז ט"ו) ואני בצדק אחזה פניך.
<h2>דף י:</h2>
הנותן צדקה לעניים בסבר פנים רעות אבד זכותו אפילו נתן הרבה (ע"פ רמב"ם מתנו"ע פ"י ה"ד) ועבר על לא ירע לבבך בתתך לו. וטוב ממנו הנותן פרוטה בסבר פנים יפות, עוד יש ענין שלישי טוב משניהם הנותן כראוי ליד העני בסבר פנים יפות, עוד יש ענין רביעי טוב משלשתן שנותן ליד העני כראוי קודם שישאל, ויש ענין חמישי טוב מארבעתן מה שאומר בפרק מציאת האשה (כתובות ס"ז ב') דהוה צייר זוזי בסדיניה ושדי לאחוריה ובאים העניים ונוטלים אותם ואין הנותן יודע למי נותן ואין העני מתבייש כל כך, ויש ענין ששי טוב מחמשתן מה שאומר שם שהיה משליך מעות מאחורי הדלת דרך צינורא דדשא שלא ידע העני כלל ממי לקח, ויש ענין שביעי טוב מכולם הנותן לתוך קופה של צדקה שזה נותנה ואינו יודע למי נותנה וזה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה (עי' רמב"ם שם הל' ח'—י"ג) ובב"ב פ"ק (י' א') אומר שזו הצדקה מצילתו ממיתה משונה כדכתיב (משלי י' ב') וצדקה תציל ממות, ואומר (משלי כ"א י"ד) מתן בסתר יכפה אף (ב"ב ט' ב'). תניא בתוספתא דשקלים (פ"ב הל' ט"ז) כשם שהיתה לשכת חשאים במקדש כך היתה בכל עיר ועיר מפני שעניים בני טובים מתפרנסים ממנה בחשאי.
וצריך הנותן שלא יתפאר בצדקה שנותן ואם מתפאר לא דיו שאינו מקבל שכר על מה שנותן אלא שמענישים אותו דתניא בפ"ק דב"ב נענה ר"ג ואמר (משלי י"ד ל"ד) צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת צדקה וחסד שאומות העולם עושים חטא הוא להם שאין עושים אלא להתיהר בה וכל המתיהר נופל בגהינום שנאמר (משלי כ"א כ"ד) זד יהיר לץ שמו עושה בעברה זדון ואין עברה אלא גהינם (ע"פ יראים סי' קס"ז) שנאמר (צפניה א' ט"ו) יום עברה היום ההוא.
<h2>דף טז.</h2>
כבר ביארנו (תחילת המצוה) שגדול המפייס לעני בדברים יותר מן הנותן צדקה וכן איוב היה מתפאר במעשיו הטובים אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון (איוב ל' כ"ה) שהיה מתאונן עמו בצרתו, ואומר (איוב כ"ט י"ג) ולב אלמנה ארנין כמו שאומר בבבא בתרא דכל אלמנה שלא היתה יכולה לינשא היה נותן שמו עליה לומר שהיא קרובתו כדי שישאו אותה, ואומר (פסוק ל"ז) אב אנכי לאביונים שהיה מקרבם ויועצם בכל מיני עצות טובות.
